בן בטי ואיזיק. נולד בשנת תש"י (1950) בקרית ים. בן בכור להוריו, אח של דוד.

עקיבא גדל בקרית ים. ילד שקט, רגיש ומופנם. בהיותו בן חמש התייתם מאב ואימו נשאה לבדה בנטל גידול המשפחה. בגיל עשר נקלט כ"ילד חוץ" בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד שבבקעת הירדן. השתלב היטב בחיי הקיבוץ, התחנך בבתי הספר האזוריים. היה אהוד בקרב חבריו וגילה תכונות של מנהיגות ויכולת הובלה. דוד אחיו נקלט אף הוא בקיבוץ ארבע שנים לאחר מכן, והשניים שמחו על האיחוד ועל ההזדמנות לחוות חוויות יחד.

בהגיעו לגיל גיוס, התנדב לשירות בחיל הים בשייטת 13. נחוש ומלא מוטיבציה, סיים בהצטיינות את מסלול ההכשרה כלוחם שייטת ובהמשך יצא לקורס קצינים. היה בהיר וחד מחשבה, ישר ורציני. בלט בקרב חבריו לשירות, ממוקד מטרה, דבק במשימות והפגין חוסן נפשי ופיזי לצד טוב לב ורגישות לאחר.

בשנת 1972, באחת מפעילויות היחידה מעבר לגבול עם מצרים, עלו הוא וחברו למשימה על מוקש ונפגעו בפיצוץ העז. עקיבא שנפצע באורח קל ביחס לחברו הצליח לחלץ אותם אל מעבר לתעלת סואץ למסוק שהמתין בשטח ישראל והם פונו לקבלת טיפול רפואי בבית החולים. כתוצאה מהפציעה, נבצר ממנו להמשיך ולקחת חלק בצלילות מבצעיות והוא עבר לתפקידי מטה ביחידה. הפגין יכולות וכישורים מצוינים בתפקידים שביצע והותיר חותם בעשייתו.

לצד בניית קריירה צבאית, הקים זוגיות אוהבת עם רותי. השניים הכירו כשהיה בשלבי הסיום של המסלול בשייטת, במהלך מופע של הזמר אריק איינשטיין בחיפה במסגרת ערב חיילים בני תנועת הקיבוצים. "כשראיתי אותו בפעם הראשונה נשביתי בקסמו, הוא היה בחור בלונדיני, בנוי לתלפיות ויפה תואר" סיפרה רותי. לאחר שנתיים וחצי של חברות, הם נישאו והקימו את ביתם בנתניה ונולדו ילדיהם.

לאחר חמש שנות שירות בצה"ל, החליט לקחת פסק זמן ולממש את חלומו לכבוש עולם. הוא הצטרף לקורס קציני ביטחון של משרד החוץ (בטמ"ח) ובסיומו הוצב לתפקיד סגן קב"ט (קצין ביטחון) בשגרירות ישראל ברומא. השליחות הייתה בגדר הגשמת חלום לו ולכל משפחתו, הם נהנו לחיות בארץ זרה, לחוות תרבות, שפה ומנהגים חדשים וניצלו את הזמן לטייל בכל אירופה בטיולים מתוכננים היטב, כיאה לעקיבא. "הייתה זו חוויה מכוננת עבורנו ... מימוש של חלום" סיפרה רותי.

כששבו ארצה, גרו בנתניה. עקיבא השתלב בעבודה בשוק הפרטי וכעבור זמן קצר החליט לחזור לשירות בחיל הים. מילא שורה של תפקידים במקצועיות ובזכות כישוריו התקדם בתפקידים ובדרגות, האחרון שבהם - ראש ענף ביטחון שוטף וכוננות בדרגת סגן-אלוף.

במרוצת השנים, בני המשפחה עברו לגור בכפר יונה. עקיבא היה בן זוג ואיש משפחה מסור ואוהב. בשל אילוצי תפקידו נעדר מהבית לתקופות ארוכות, אך הקפיד להיות מעורב בחינוך ילדיו. היה חשוב לו להקנות להם ערכים של טוב וראיית האחר, ובסופי השבוע נהגו לצאת יחד לטיולים וליהנות מבילוי משותף.

השרה סביבו תחושת ביטחון ויציבות, הפגין ידע נרחב בתחומים מגוונים, היה תקשורתי ומלא קסם אך צנוע ועניו בהתנהלותו. אדם שצמא לידע, אהב לקרוא והספרייה בביתם הייתה עצומה.

בגיל ארבעים ושתיים פרש מהצבא. השתלב תחילה בשוק הפרטי, כמדריך טיולים בחו"ל. בשנת 2004 החליט להגשים חלום והקים עסק בשם "סטטוס מכוני הדמיה וצילומי שיניים". בהקמת העסק החדש הפגין אמונה, תעוזה ונחישות שבזכותם הפך המכון לסיפור הצלחה. "זו הייתה תקופת פריחה שלי ושל עקיבא" סיפרה רותי, "העזנו, התנסינו, למדנו והוכחנו לעצמנו שכשרוצים - אין זו אגדה".

האמביציה שאפיינה אותו לצד יכולתו שלא לקחת סיכונים מיותרים, תמיד להיות עם רגליים על הקרקע ולזכור מאיפה הוא התחיל הביאו לשגשוג של העסק, שילדיו השתלבו בו, והוא התרחב לשבעה סניפים שהוקמו באזור כפר יונה – חדרה - זכרון יעקב.

עובדיו סיפרו שהיה עבורם כתובת למתן עצה טובה ואוזן קשבת והם ראו בו סוג של אבא, הרבה מעבר להיותו מנהל. "המכון עבורי הוא סוג של בית, משפחה" כתבה אורית, אחת מעובדות המכון, "הנתינה הענקית ואהבת הזולת, האכפתיות וגילויי החסד שהפגנת כלפי האנשים שמסביבך וכלפי עובדיך יכולים להוות מודל לחיקוי והשראה עבור מנהלים, מפקדים ואנשי משפחה".

בשעות הפנאי נהג לרכוב על אופניים, והצטרף לקבוצת הרכיבה "הפרדסים". חבריו לרכיבה הפכו עבורו למשפחה שנייה, והוא נהנה מהטיולים ומההווי המשותף. שמח לתרום מהידע הרב לקבוצה, הקדיש מזמנו ללמידה על ההיסטוריה של המקומות בהם רכבו ולקח על עצמו לתבל את הרכיבה בסיפורים ובשירים. "תמיד הסיפורים היו מעניינים, מגוונים, מעשירים ותמיד בזמן הנכון" סיפרו חבריו.

בדצמבר 2013, כשהיא בת שלושים ושבע בלבד נפטרה מעיין בתו. האירוע היווה רעידת אדמה עבור המשפחה. עקיבא, שהיה מטבעו סגור ומופנם, התאבל על אובדן הבת שהייתה קשורה אליו במיוחד אך מיעט לשתף את סביבתו ברגשותיו ובתחושותיו.

בחודש יוני 2015 החל להרגיש רע, נבדק וגילה שלקה בסרטן הלבלב. כשהאבחנה בכיסו ובטרם שיתף איש בגילוי המרעיש יצא עם קבוצת הרכיבה אליה השתייך למסע רכיבה בהרי אוסטריה. חוויית הטיול הייתה מעצימה ומהנה עד מאוד.

כששב, החל לעבור טיפולים למיגור מחלתו כשהוא נתמך כל העת בידי משפחתו וחבריו. הוא נהג לכנות את חבריו לרכיבה "קבוצת התמיכה שלי" ושאב הנאה מהביקורים שערכו בביתו.

עקיבא שחר נפטר ביום ח' בתשרי תשע"ו (21.9.2015). בן שישים וחמש בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בכפר יונה. הותיר אחריו אישה, ילדים ואח.

רותי כתבה: "עקיבא היה אדם מיוחד מאוד... היה חשוב לו להיות משמעותי בכל מקום אליו הוא הגיע. הוא לקח על עצמו תמיד לתת משמעות לסיטואציות קטנות בכל מקום שהגיע אליו... החותמת שהשאיר, האהבה לזולת, החמלה, האישיות הכריזמטית שלו והידע שלו - עולה על כל השאר בחייו... הוא השאיר אחריו מורשת וחותם בכל מקום בו הוא נגע והיה. אבד לנו איש מיוחד ואציל נפש".

ספד הבן אביב: "אבא יקר. עברה כבר שנה וגם בה, למרות שכבר אינך, לימדת אותי כמה דברים, על משפחה, על זמן ומה חשוב בחיים. למדתי, הפנמתי ומימשתי. ניצלתי כל דקה אפשרית עם הילדים... אני חושב עליך הרבה, ומגלה שכמו בשיר של שלומי שבת 'אני שונה ממך אבל מאוד כמוך'... אני ממשיך את המסורת שלך ובכל פעם שאני שותל שתיל או מבריג בורג מקפיד שאחד הילדים יהיה איתי ומסביר לו.

אני משחזר רגעים איתך מהילדות שלי והעצב מתגנב לו בשקט ללב, ואני מרשה לו... מתגעגע אליך כל יום עכשיו. אתה חסר לי".

חבריו לקבוצת הרכיבה ערכו חוברת לזכרו ובה סיפורים, שירים ותמונות. חברו עופר כתב: "עקיבא, איך נפרדים מחבר? האב הרוחני של הקבוצה, האיש בעל הידע וחוכמת החיים. קשה לעכל שכבר עברו למעלה משלושים ימים שאתה לא איתנו, הרכיבות בקבוצה כבר לא כשהיו... כל כך צנוע היית והסתפקת בכל כך מעט, לא ביקשת כלום ותמיד היית מוכן לתת יד ולעזור... היה לך חיוך של אבא טוב, אפשר היה לדבר איתך, היית קשוב וידעת לתת עצה טובה ... נוח על משכבך בשלום חבר יקר תשמור עלינו מלמעלה, תכין מסלולים לכשנגיע יום אחד וניפגש שוב, נוכל להמשיך מהיכן שהפסקנו, שלום חבר".

ירון חברו כתב: "עקיבא איש יקר, מהיום שהכרתי אותך חשתי אליך קרבה והרגשתי ממך חיבה בחזרה ואני מניח שרבים מרגישים אותו דבר. אי אפשר שלא להישבות בקסמך, אתה משרה סביבך הרבה רוגע וביטחון לצד שקט וצניעות רבה עוד יותר".

כתב חבר נוסף: "עקיבא שלנו, עקיבא של הפרדסים. קשה מאוד לכתוב עליך בלשון עבר. אדם יקר, שקט וצנוע. למרות שלא היית המבוגר שבחבורה הפכת בדרכך ובנועם הליכותיך לאבא של הקבוצה. מורה הדרך שלנו... נזכור אותך כפי שהיית 'מים שקטים חודרים עמוק' מאוד עמוק".